העובדה שהאדם אינו משתלב באורח מובן מאליו במצבו הנתון של העולם , כפי שעושים בעלי החיים , אלא ניצב מולו , קורע עצמו ממנו , מעמיד דרישות , נאבק , אונס אותו לצרכיו ונאנס על ידיו , מונחת ביסוד השניות הגדולה הראשונה המתרקמת בתהליך האינסופי בין הסובייקט לבין האובייקט . השלב השני של שניות זו טמון ברוח האדם . הרוח מולידה אין ספור יצירות , המתקיימות באורח עצמאי ובלתי תלוי בנפש שיצרה אותן וגם בנפשם של כל האחרים שקיבלו או דחו אותן . כך ניצב האדם היחיד אל מול האמנות ואל מול החוק , הדת והטכנולוגיה , המדע והמוסר - כשהוא נמשך ונרתע חליפות אל תוכנם הספציפי ומפניו , לעתים מתמזג עמו כאילו הפך לחלק מן האני שלו , ולעתים הופך התוכן לזר וכלל אינו נוגע בו . זוהי צורת ההתקשחות , צורה של קיום מתמשך , שבו הרוח שנהפכה לאובייקט ניצבת במלוא איתנותה , קשיחותה ועיקשותה אל מול החיוניות הזורמת , אל מול האחריות האישית הפנימית ואל מול המתחים המשתנים של הנפש הסובייקטיבית . הנפש קשורה בקשר הדוק לרוח , ועל כן חווה טרגדיות רבות לאין ספור בגלל הניגוד הצורני העמוק הזה : בין החיים הסובייקטיביים שהם חסרי מנוח אך זמניים לבין תכני...
אל הספר