טשטוש זה בין דרגות האיסורים , איסור מדרבנן ואיסור מדאורייתא , איסור מדין התלמוד או איסור על פי מנהג בעלמא , היה לו תקדים במשנתו של החתם סופר , שראה בו את אחד מאמצעי ההגנה בפני פריצת גדרי המסורת . כך , דרך משל , קיומו של יום טוב שני של גלויות , שמקורו הבתר מקראי גלוי לעין , הפך תחת ידו לדין מן התורה . כיוצא בו אכילת קטניות בפסח , שרק האשכנזים נהגו בה איסור , יצאה מגדר מנהג והיתה לאיסור המעוגן בדין התלמוד ' . אמנם , מדובר לכאורה במנהגים שמבחינה פנומנולוגיה שייכים לתחום הדתי . ואולם , לעת מצוא הרחיק החתם סופר לכת , וניסה לעגן במושגים הלכיים גם תופעה תרבותית גרידא , כשימוש בלשון היידיש דייטש , להבדיל מן השפה הגרמנית התקנית . בתשובה משנת תקל"ט , ( 1839 ) היא שנת חייו האחרונה - התשובה שוגרה לליב שוואב ולבית דינו בפשט - הוא מעיר כבדרך אגב : " ולדעתי גם הקדמונים היו בקיאים ללועזים בלע " ז אך בכוונה שיבשו הלשונות מפני גזירת י " ח דבר שבירושלמי פ"ק = ) פרק קמא ) דשבת ... ועל לשונם . " משמע שההזדקקות ללשון היהודית המיוחדת הונהגה בכוונה מכוונת , תוך הישענות על מקור תלמודי . להלן נראה כיצד נאחזו בפ...
אל הספר