ארבעים ותשעה הפרקים הראשונים של "מורה הנבוכים " באים לפרש מחדש את הרובד הגלוי של השפה הדתית המקראית . הם מוקדשים ברובם , פרק אחרי פרק , ליצירת מילון שישמש מפתח בידי הנבוך להבנת מובנה הפנימי של שפת המקרא . בחמישה עשר הפרקים הבאים אחריהם מעמיק הרמב " ם את הביקורת על השפה כאמצעי המייצג את האלוהות . פרקים אלה מציגים בפנינו את אחד משיאיה של המחשבה הדתית של הרמב " ם . הם מטרימיס תובנות רבות של ביקורת השפה בפילוסופיה המודרנית ויש להם משמעות מרחיקת לכת להבנת עמדתו של הרמב " ם בכללה . העוצמה הביקורתית נגד ההאנשה מופנית בהם מן השפה המוחשית אל השפה המושגית . בסופו של המסע הביקורתי 0 ח יבין הנבוך שהשפה בכללה מוגבלת בבואה לתאר את האלוהות , ופסגתו של היחס הדתי אל האל היא השתיקה , בבחינת "לך דומיה תהילה . " מספר דוגמאות יסייעו לנו בבואנו להבהיר את המהלך המרתק הזה לעמקו . בחלק הראשון של "מורה הנבוכים" למד הקורא שביטוי כמו "וירא אלוהים " משמעותו "וידע אלוהים . " כמו כן , הוא הפנים את התפיסה שכאשר מיוחסת לאל ישיבה , הכוונה לקיום יציב ובלתי משתנה . הפרקים הללו לימדו אותו שייחוס משמעות מעין זו אינה פעולה ...
אל הספר