ארבעת הפרקים האחרונים של הלכות יסודי התורה עוסקים בנבואה . את אופייה של הנבואה מנסח הרמב " ם , במונחים הקשורים לתפיסת האל , כחכמה ולא כרצון . וכך מתוארת הנבואה בהלכה הפותחת את הדיון : מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם . ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה , גבור במדותיו , ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם , אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד . בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד . אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו , שלם בגופו , כשיכנס לפרדס וימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג , והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן , והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים , ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו , אלא דעתו תמיד פנויה למעלה , קשורה תחת הכסא , להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות , ומסתכל בחכמתו של הקב '' ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו , מיד רוח הקדש שורה עליו . ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים , ויהפך לאיש אחר , ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה , אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים ( הלכות...
אל הספר