הטיפוס האנושי שמתאר אריסטו בספרו "האתיקה הניקומכאית " מתאפיין ברעיון של דרך האמצע . רעיון זה גורס שהתכונה הטובה מצויה באמצע שבין שני קצוות . הקצה האחד משקף העדפה מקלקלת והקצה האחר משקף את החיסרון שבהיעדר . כך , למשל , האומץ הוא האמצע בין הפחדנות לבין הפזיזות עזת הנפש . שלא כמו הפחדן , האמיץ מוכן לקחת סיכון ממשי , ושלא כמו הפזיז , האמיץ נוטל סיכון רק למען מטרה ראויה . הנדיבות היא המידה האמצעית בין הפזרנות לבין הקמצנות , ויישוב הדעת הוא העמדה האמצעית בין הגרגרנות לבין שוויון הנפש . אין לראות בכלל המיצוע הזה עיקרון שעל פיו ניתן לחשב כיצד להגיע אל המעשה הראוי אלא תיאור כללי של אישיות הרמונית ומאוזנת . האדם הזה יפעל נכונה משום שהתכונות הנפשיות שלו יוליכו אותו לכך . נטיותיו של האדם השקול הזה הופכות אותו לאיש המעלה , ויחסו לטובין כמו ביטחון , רכוש , הנאה וכבוד הוא יחס מדוד וראוי . הוא מסוג האנשים שניתן לבטוח בהם , אנשים המשקפים את עומק האידאל האזרחי של המסורת הפוליטית היוונית . אל מול דמות זו , שהילכה קסמים על העולם היווני הרומי , ניצב החסיד או הקדוש . חסידות היא במהותה העדפה , רדיקליזם דתי ....
אל הספר