בכלל השני שהקדים הרמב " ם ל '' ספר המצוות , " העוסק בהגדרת מה שניתן בסיני , קבע הרמב " ם : "לא כל מה שנלמד באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי , ראוי למנותו . " דבריו אלה ממשיכים את המגמה של הכלל הראשון , שמטרתו לבודד את מעמדה של ההתגלות למשה משאר המערכת ההלכתית כגרעין בלעדי , יציב ובלתי משתנה . אולם , הטענה המופיעה בכלל השני מרחיקה לכת הרבה יותר , הן מבחינת ההעזה המושגית שבה הן מבחינת יחסה לספרות התלמוד . באמצעות העיקרון המופיע בכלל הזה ניסה הרמב " ם לא רק להרחיק את תקנות החכמים ואת נבואת הנביאים מן ההתגלות למשה , אלא גם ליצור פער בין התורה כפי שהיא לבין פירושי החכמים שנכתבו עליה . הרמב " ם קבע כי מה שנלמד בכללי הפרשנות של התורה שבעל פה , בעזרת אחד משלושה עשר כללי ההיסק ( מידות ) שהתורה נדרשת בהם , אין ראוי למנותו . לדעתו , הלכות שהוציאו החכמים מדעתם באמצעות מידה מי " ג המידות אין להן מעמד של מצווה שנאמרה למשה מסיני , והן אינן נכללות במניין המצוות . הלכה כזאת נחשבת למצווה מדברי חכמים , אף על פי שהיא נלמדת באמצעות פירוש של פסוקי התורה . מעמד של דאורייתא יש רק לפירושים המקובלי...
אל הספר