ההכרזות הבוטות שבראש ספר המניפסטים כלפי תשעים ותשעה מעידות על טיבו כקובץ שסיכם וביסס שלב חשוב בהתקבלות יצירתו ודרכו הפואטית של אצ"ג בארץ ישראל . למעשה הן מנסחות בבהירות את הרצון לבחון מחדש ומן היסוד את ההנחות הבסיסיות ביותר של העבודה הספרותית בארץ ישראל : לאור האש בחזון דברי הימים הארצישראליים , לאור ההכרה הממלכתית , הריני בא לעצמי לבחון את ה'אני' הספרותי , את החוש ואת הביטוי , כדי לדעת : מהו היעוד , מה ה'אני' הסופרי עושה ומהו מחויב לעשות בספרות העבודה העברית על אדמה עברית כבר ( עמ' ג . ( דברי אצ"ג בהקדמה לספר גם מבליטים את העובדה שהדיאלוג שלו עם קוראי הספרות נוהל לעתים קרובות 'מעל לראשם' של היוצרים האחרים . על אף האופי האוונגרדי של הפראקטיקה השירית שלו , שעוררה כבר מן ההתחלה הסתייגויות נמרצות , לא הציג עצמו אצ"ג בשנותיו הראשונות בארץ ישראל רק כמשורר אליטיסטי , המכוון את יצירתו בעיקר לקהל הסופרים ולשכבה מצומצמת של אנשי ספרות . הוא שאף לפעול ישירות על קהל הקוראים , וליתר דיוק — על הקוראים מקרב החלוצים . טענותיו מופנות אל קהל הסופרים , ואילו אל הקוראים הוא מפנה שבחים : בני הדור שלי מוצאי...
אל הספר