הדמיון בין המהלכים הספרותיים פוליטיים של אלמי לבין אלה של המאירי ניכר כנגד בשירת המחאה ה'ספרותית' שלהם . בדומה לאלמי , בשירו המתריס כנגד שלונסקי ובדרכו הספרותית , מקדיש גם המאירי , בשירו 'עורבי הגאולה , ' תשומת לב לשאלת מעמדו של הדובר בעל הסמכות החברתית ומקומו בתהליך החדש של התקשורת הספרותית . בהתקפתו על הנמענים הפוטנציאליים של דברי הזעם , וכנראה גם אלה של שירת הזעם שלו , הוא כותב : האוטמים את אזניו ןם לצעקת עזכינתנו , ובבא נביא הזעם ומגלת אבוי בפיהו יתרפקו על לב העם — לי היא המקדש , לי הוא . ( שם , עמ' ( 21 הזהות שיוצר המאירי של המשורר הפוליטי הזועם עם הנביא הפכה עם הזמן לאחד מסימני ההיכר שלו ושל שירתו . לעומת הפייטן המהפכן שמעצב אלמי בשיריו , מסתייע המאירי בסמכות העבר של נביאי המקרא , המופיעה בשיריו גם בתיווכה של שירת הזעם הנבואית של ח"נ ביאליק . בדברים שכתב כבר בגליונו הראשון של המחר ( א' אייר תרפ"ז , ( שרטט המאירי את זהותו כמשורר פוליטי , תוך עימות מוצהר עם משוררים עבריים אחרים בני זמנו : יודע אני : דרכו של המשורר בישראל — בהחבא . עליו להיות נחבא מאחורי הכלים שלו : ( ... ) וחוץ מכל...
אל הספר