הסגנון הוא חוק הגאון < מכאן אב מושג של האמנות באסתיטיקה . אך לא את ייחודו של האמן הגאוני בלבד הוא מגלה , אלא גם את אופיה המיוחד של הרצאת רעיונות מדעיים . מסתבר , שדבר זה כוחו יפה לגבי כל המדעים , אולם אין רצוננו להידרש כאן אלא למוסריות . כאן הקירבה נתפסת בראייה ראשונה . אפלאטון הוא מייסדה הספרותי של תורת המידות . וודאי שאין לך בין הסופרים שבכל הדורות אף אחד , שיעמוד במחיצתו של זד , מצד טביעת מטבע הסגנון . כלום במלאכת הכתיבה תלוי הדבר ? ודאי שהשתמש הלה בצורת דו השיח לצורך חיטוב רעיונותיו ; אבל למה בחר בדו שיח ? אין הטכניקה פותרת בעיה זו , אלא אדרבה מבליטה אותה יותר . הוא הסביר את הדיאלוג כעומד בניגוד לריטוריקה . כך באה לעולם האתיקה החדשה במזל הפולמוס כנגד אומנות הדיבור . ניגוד זה חורג מעבר לגבול שאלותיה של הטכניקה . מוצא אתה בסגנונו של אפלאטון עוד טכניקה אחרת : דורש הוא במיתוסים , שהיו מצויים באמונת העם היווני . ומהלך הוא בחומר זה בזריזות כזו , שפעמים הוא בודה מדעתו מיתוס כסגנונו . מוצא אתה כאן נקודת מיפנה חשובה בסגנונו של אפלאטון . הוא נשבע ריב עולם לאומנות הדיבור . ואולם בלא כל פקפוק...
אל הספר