אופייני ליחסו של םיכטה לקאנט שהוא מיטיב להכיר את המתחים הפנימיים בשיטת רבו ומנסה להתירם על ידי הכרעה חדצדדית . זה מנהגו בגופי עניינים פילוסופיים וזה מנהגו בשאלות של שיטה ומיתודה . כבר בימי קאנט ראו ששיטתו אינה חיה בשלום עם מושג הדבר כשלעצמו ; בא םיכטה וביטל מושג זה כליל , בהכריזו כי הוא עושה כן בשם קאנט 'האמיתי . ' בדומה לכך ראה פיכטה את האקלקטיות המיתודית של קאנט ואת כשלונו בהגשמת אידיאלים שיטתיים שהכריז עליהם , ודבר זה עוררו לבחור באופן חדמשמעי בדפוס מית 1 די אחד שמצא קאנט ( הדידוקציה בגירסתה הישרה ובוואריאציה של הקאטיגוריות השלישיות , ( ולהשליטו על הכול תוך דחיקת השאר מפניו . אמרנו כי בעשותו כן מרחיק פיכטה לכת ומשיב לגדולתו את דגם הדידוקציה הקיצוני של שפינוזה , הדחוי על ידי קאנט . אך פיכטה עכל לטעון להגנתו , כי לא בו האשם שקאנט נרתע ממסקנות המתחייבות מעמדתו שלו : דבר זה רק משקף את ההיסוס וחוסר העקביות השוררים אצל קאנט בשאלות הדידו קציר . בכלל . מצד אחד דוחה קאנט את הדגם הישר או הכעין מאתימאטי של הדידוקציה , מפני שפילוסופיה מחייבת אכספליקאציה הדרגית עם השלכה מתקנת לאחור . אך מאידך ג...
אל הספר