סגנונו של טהא חוסין בכתביו העיוניים מצטיין בפשטות ובבהירות . הוא נמנע מכל מליצה , ומתרחק מן הסגנון של גודש רמיזות ואסוציאציות , שהיה חביב ומקובל על סופרי הערבית הקלסית מאות בשנים . הוא מדייק בשימוש במילים ובמונחים , אך איננו נזקק למילים "נדירות , " שריבוין בטקסט ( לא רק בשירה , כי אם גם בפרוזה עיונית ) נחשב בספרות הערבית הקלסית לךבותה . בפשטות סגנון זו היה משום חידוש גדול . אביה ומחוללה בספרות העיון המצרית היה אחמד לוטפי אל סייד , שהשפיע על דור שלם של סופרים . אך טהא חוסין הגדיל לעשות מכולם . השוואה של הסגנון הארכאי והסתום של סופרים בני זמנו - למשל השיח' מוצטפא צאדק אל ראפיעי - עם סגנונו של טהא חוסין מעוררת את הרושם שלפנינו כמעט שתי לשונות שונות , כדברי גבריאלי . סגנונו הייחודי והחדשני של טהא חוסין עורר התפעלות והערכה אצל מקצת בני דורו , אך עורר גם ביקורת חריפה אצל אחרים . כבר בשנת 1923 התנהל מעל דפי השבועון "אל סיאסה" ויכוח בין השיח' מוצטפא צאדק אל ראפיעי לבין טהא חוסין בעניין סגנון הכתיבה החדש והטעם הספרותי לשוני של בני הדור החדש במצרים . תשובתו המפורטת של טהא חוסין מובאת להלן בקטע -...
אל הספר