בשלהי הסתיו שמר סוחר הפחמים מאטה סימוב על מאגר הפחמים האחרון שבהר . לבדו היה , כי חבריו ירדו מההר לעשות כמה ימים בביתם . לילה אחד נתקף דלקת ריאות חריפה . הוא חימם גרב בד והניחו תחת צדעיו והוסיף לכך גם רטייה משוחה בשרף עצים , אבל ללא הועיל . מדקרות הכאב הלכו וגברו . נדמה לו כי לא יעצור כוח עד יום המחרת . כאן בהר , בלי וידוי , ימות אילם במטמון . הוא נזכר כי שמע פעם על איש הרים אחד שהתוודה בפני עץ אשור . החליט גם הוא להתוודות כך . בחוץ החל היום מאיר לאיטו והכאב לא פג . אזר האיש את שארית כוחו וזחל על ארבע מהבית עד לעץ האשור הקרוב . הצטלב והתוודה בפני האשור על כל חטאיו , כפי שהיה עושה באוזני הכומר . הוא ביקש מחילה מן האשור , כדרך שהיה מבקש מחילה מהכומר . לאחר הווידוי חש הקלה גדולה ומקץ ימים אחדים החלים כליל . כעבור כמה שנים נעמד מאטה לפני אותו עץ אשור ואמר : "אלי , מה פתאום התוודיתי לפניך כאשר פחדתי מהמוות . מה שבן אדם מסוגל לעשות בשעת פחדו " ! לאחר מכן עשה חתך קל בקליפת האשור . דם החל זב מן העץ . מאטה נבהל , הסיר את כובעו , כרע על ברכיו והצטלב . הוא החל להתפלל ורק אז חדל הדם לזלוג מגזע האש...
אל הספר