ארתור וגלהד שבו אל השולחן העגול , ולפתע נשמעו קולות רעמים שהרעידו את סיפי הארמון . קרן אור , בהירה פי שבעה מאורו של היום , חדרה אל האולם ועל כולם נגה אור החסד של רוח הקודש . פני האבירים זרחו והיו יפים מתמיד . כך ישבו דוממים עת הוכנס אל החדר הגביע הקדוש מכוסה בד משי לבן שזור חוטי כסף וזהב . החדר נמלא ריחות בשמים , ועל השולחן עלתה תקרובת מעודנת , מאכלי תאווה מכל המינים . הגביע נעלם כלעומת שבא . המלך בירך את האל על החסד ששלח אליהם ביום הקדוש הזה של שבועות . לנסלוט קם ממקומו ואמר : "ראינו את המזון שהוגש לנו והמשקאות . אך בחזיון התעתועים הזה לא ראינו את הגביע הקדוש . על כן אני נשבע כאן כי אצא ללא דיחוי לחפש את הגביע הקדוש . וגם אם יימשך החיפוש שנה ויום או יותר , לא אשוב ער אשר אחזה בו במו עיני . " אחרי לנסלוט קמו כל האבירים , זה אחר זה , ונשבעו גם הם לצאת למסע החיפוש כבר למחרת היום . המלך שמע זאת ועיניו זלגו דמעות . "אויה , " קרא בקול נכאים , "בשבועתכם גוזלים אתם ממני את האבירות הנאה והאמיתית שקמה מאז ומעולם . אני אהבתי אתכם כמו את חיי שלי . משעה שתעזבו אותי אל מסעכם , לא יחזור עוד הכינוס ה...
אל הספר