מקסן ולךיג היה קיסר רומא , גדול מכל הקיסרים שקדמו לו . גבוה ויפה תואר היה ומיומן בכל תרגילי הגוף הגבריים . הוא ניחן בחן רב והיה חביב על כל הווסאלים והמלכים הכפופים לו . יום אחד , עת חשקה נפשו לצאת לציד , ירד אל עמק הטיבר הזורם אל רומא , מלווה בשלושים ושניים מלכים . רבה היתה הנאתו מהציד , ובשעת הצהריים , כשכולם היו מותשים מהמסע , הציע שיעצרו למנוחה . הקיסר השתרע מלוא גופו על הקרקע , ומשרתיו ניצבו מסביבו , מחזיקים את מגיניהם על גבי כידונים כדי להצל עליו מפני קרני השמש היוקדת . תחת ראשו הניחו מגן מצופה זהב , וכך נרדם . שעה ארוכה ישן הקיסר ואיש לא העז להעירו . לבסוף , כאשר צללי הערב ירדו ארוכים ושחורים על האדמה , גבר אי השקט סביבו . חיכוך רצועות הכלבים , קשקוש המגינים שנקשו זה בזה וצניפות הסוסים המפזזים גרמו לו להתעורר . הקיסר קם בבהלה . האנשים סביבו הציעו להגיש לו את סעודת הערב , אך הוא רק נד בראשו בעצב , עלה על סוסו ורכב בשקט לרומא . שבוע ימים הסתגר הקיסר בדל"ת אמותיו . התנזר מיין ומדבש תמרים ולא השתתף בנשפי הערב , שבהם האזינו אנשי החצר לשירים ולסיפורים . רוב הזמן ישן בחדרו , ואף כי בשנת...
אל הספר