ערב אחד , לאחר שסעדו את ליבם , קמו הארבעה ויצאו עם פמלייתם אל גוךסד ארבךת / התל הסמוך לארמון , וישבו לפוש בפיסגתו . לפתע נשמע קול רעם וסערה ואחריו ירד עליהם ענן כבד של ערפל . כה סמיך היה הערפל עד כי לא יכלו לראות איש את רעהו . כאשר התפזר הענן היה הכל מואר . הם הסתכלו סביבם ולא ראו דבר . נעלם הבקר שרעה בשדה הקרוב , נעלמו גם הבתים הסמוכים לארמון . לא נותר דבר - לא בית , לא חיה , לא אש ולא אדם . רק הארמון נותר על עומדו , אך גם הוא היה נטוש . מן הארמון יצאו אל השטחים סביבו ולא מצאו אלא אדמות נטושות . בכל דיפר לא נותרה נפש חיה . תחילה ניזונו הארבעה מן האספקה שמצאו בארמון , אך מעט מעט היא אזלה . אז החלו לצוד ולרדות מן הדבש הפראי . השנה הראשונה והשנייה עברה עליהם בנעימים , אך בשנה השלישית כבר עייפו . מנאווידן הציע שיעברו ללויגיר ( השם הוולשי לאנגליה ) ויחפשו מלאכה לעסוק בה . הצעתו התקבלה , והארבעה באו אל העיר היךפוךד והחלו ליצר אוכפים . מנאווידן התגלה כרב אומן וייצר גם רתמות וכיסויים לסוסים , ומיני קישוטים שציפה באמייל כחול . האוכפים והקישוטים זכו להצלחה רבה ואנשי הירפורד קנו אותם . בעלי המלא...
אל הספר