יום אחד עמד נואדה על סוללת מבצרו בטארה והשקיף על הסביבה . לפתע ראה גדוד חיילים מתקרב לקראתו ועיניו סונוורו כאילו הביט אל השמש . האור קרן מהדמות שהובילה את הגדוד ומשערות הזהב שעל ראשה . חיצי אור ברקו משריונה של הדמות , מנשקה ומתבליטי הזהב שעל רתמת סוסה , וקסדתה היתד , מעוטרת בתכשיט ענקי . אז ידע נואדה כי לוך חזר אל טארה . לוך רכב על סוסו הפלאי של מבנן מק ליר , הוא הסוס אשר דהר בים כאילו היה יבשה ואשר איש לא נפל מעולם מעל גבו . בידו החזיק לוך את חרבו של מננן מק ליר , היא החרב אשר פגיעתה קטלנית תמיד . מנהיגי הטואטה דה דנאן התקבצו סביב לוך וליוו אותו אל טארה . מיד עם כניסתם הופיע באופק עוד גדוד של לוחמים . הם היו שונים מהלוחמים האצילים של לוך . מזוהמים היו ופראיים למראה . השומרים בשער נמלטו לכל עבר והלוחמים הפראיים התפרצו אל תוך מבצרו של נואדה כאילו היה שלהם . הם פשטו על האולם שבו ישבו נואדה ולוך והאחרים . מיד קמו הכל על רגליהם והשתתקו . לוך הביט בהם כמי שאינו מבין . "מה זה היה לכם " !? קרא . "מדוע אתם קמים לפני הפראים הללו " ? " אנו חייבים , " ענה לו נואדה . "אם לא נעשה זאת , הם יהרגו את ...
אל הספר