אצל וולפסון וגוטמן מצאנו , שתפיסות אפיסטמולוגיות בדבר מהות הדת והפילוסופיה ודפוסי האינטראקציה שביניהן חייבו דרכי קריאה ופרשנות מסוימות . וולפסון — שמוטט את הדת והפילוסופיה אל תוך התאולוגיה , שראה בתאולוגיה מערכת קוהרנטית של אמונות ודעות המושתתת על עקרונות מקראיים — ראה כל טקסט תיאולוגי כמסכת שיטתית חסרת סתירות , ומכאן נטייתו הטיפוסית ליישב סתירות על דרך ההרמוניזציה . גוטמן , שראה בשיטות הגדולות פילוסופיה דתית , שיטות מטפיסיות הניזונות מטיפוסי דתיות שונים , לא עסק ביישוב סתירות אלא בהבלטתן . לדידו , סתירות במשנתו של הוגה גדול היו עדות למתח שבין טיפוס הדתיות שלו לבין תביעותיו של ההיגיון הצרוף , או למתח בין שני טיפוסי דתיות ( ה'אישיותנית' וה'שכלתנית ( ' המתרוצצים בקרבו . כמו כן ראינו , שקיים קשר בין תפיסותיהם ההיסטוריוסופיות של וולפסון וגוטמן באשר לתנועת המחשבה הדתית בתוך הזמן , לבין הדרך שבה הסיקו מסקנות פרשניות תקפות מן הטקסטים שחקרו : וולפסון , בעל ה'אוריינטציה של ההתחלה / חיפש הדי דעות דוקטרינריות קדומות ואב טיפוסיות בכל יצירה שעיין בה . גוטמן , בעל ה'אוריינטציה של הסוף , ' חיפש ' מבש...
אל הספר