פרק ו: עיונים בכללי פרשנות

הבדלי התפיסה שבין צבי וולפסון ליוליוס גוטמן באשר לאפיסטמולוגיה ולהיסטוריוסופיה חוזרים ומתבטאים בדרכי הפרשנות שאימצו . עיוננו בכתביו של וולפסון העלה שמבחינתו הטקסט הוא למעשה מסכה של תופעות חיצוניות , תופעות המכסות על מציאות עמוקה יותר . למראית עין הטקסט מכיל בתוכו סתירות , ואולם סתירות אלה מדומות . הפרשנות ההרמוניסטית תגלה לנו שהטקסט הוא עקבי ושיטתי . עקרון פרשני זה נובע מן התפיסה האפיסטמולוגית שהחשיבה האנושית ברמתה הגבוהה היא מוניסטית וקוהרנטית . למראית עין ישנן תופעות חדשות בטקסט — מושגים , בעיות וסוגיות . אולם גם זאת אשליה , שהרי כל חדש הוא בעצם ישן . 'ההיסטוריוסופיה של ההתחלה' מחייבת שכל חדש יפורש כהד או כשיקוף של הישן . למראית עין הטקסט לובש צורות ביטוי ספרותיות שונות י דרשה , פירוש או אפילו דדוקציה גאומטרית . אולם הפרשן הבולש יגלה שאין כאן ממש , שהרי כל הצורות האלה מכסות על אידיאות נצחיות טהורות , שהן מעבר להבדלים של צורה וז'נר . למראית עין האמונות והדעות שטקסט כלשהו מביע מושפעות מהקשר היסטורי או מתנאי הזמן והמקום , אך הפרשן החודר ימצא שההקשר ההיסטורי והאמפירי אינו הגורם המכריע , ...  אל הספר