כל התבוננות פרשנית , ואף מחקרית , ביצירתו של ש"י עגנון היא מעצם טבעה אישית ובררנית . כל הקורא בכתביו מוצא בנוף עתיר צבעים זה של מילים את אשר לבו חפץ בו , ומסייר לו כאוות נפשו באותם ארחות ושבילים הקוסמים לו . אף אני נתפסתי לאותה נטייה בררנית , אישית מיסודה , למרות המשימות המחקריות שהצבתי לעצמי מלכתחילה נוכח כתביו . אך שלא כדרכם של אותם קוראים פרשנים המסתפקים במועט הטקסטואלי , לא הצטמצמתי בעיוני אלה באותם שמונה ברכים ' קנוניים' של כתבי עגנון שנתפרסמו בימי חייו ; שיוויתי לנגד עיני תמיד אף את המשכם המרתק , הלוא הם אותם י"ג כרכים שנתפרסמו לאחר פטירת מחברם , מתוך עזבונו שבדפוס ושבכתב , ובהם יצירות מוגמרות וכתבים שהניח במצב היולי בלבד . דומה שמאגר טקסטואלי עשיר זה , ששימש לי מקור לא אכזב לברור מתוכו אותה בררה פרשנית אישית , יש בו משום עדות מהימנה יותר לכלל העדפותיו התמטיות של עגנון , לנטיותיו ולתמורותיו הרעיוניות והפואטיות כהווייתן . שכן למדים אנו מתוך כתבים אלה בהיקפם הכמעט מלא כי היוצר ודמויותיו אינם שרויים לצמיתות באווירה של משבר רוחני ושל תהייה אירונית קודרת על עולם ומלואו ועל פשר ההוויה ...
אל הספר