פרק עשרים ושניים המעבר לחסידות

משנות השלושים הארבעים של המאה הי"ח עולים כפוידוליה ובוולין יחידים וקבוצות בציבור היהודי , שאינם זהים ואינם מזדהים עם טיפוס ההתנהגות הדתית שתיארנוהו מקודם . הטיפוס החדש ניכר בהתנהגות האכסטאטית בשעת התפילה , בחינת שילוח הרסן האמוציונאלי בעת העבודה שבלב . אולם ההתפרצות האכסטאטית אינה מצטמצמת בשעות התפילה , אלא עוברת על כל ההוויה הסוציאלית של הנתפסים לה . הרגשה של הפקעה מספירת החולין מתלווה להם גם בשיחם ושיגם עם הבריות ואף בהיטיבם את ליבם במשתה יין שרף ביחידות או בצוותא . ניכר הדבר כי בתודעתם של השותפים לחווית האכסטאזה קובעת חוויה זו ערך , שיוצא להתמודד עם הערכים המקובלים של החברה . לפי ניתוחו של גרשום שלום ( שלו התודה על ציונם ופירושם של המקורות המשמשים יסוד לתיאור הניתן כאן ) ( מעורבים היו בקבוצות אלה בעלי אמונה שבתאית ושלומי אמוני היהדות המסורתית . ולא עוד אלא נראה שהדחיפה לתנועת ההתלהבות יצאה מקרב השבתאים . שהרי התרת הרצועה מתוך גודש אמוציונלי היה חלק מן ההווי של כיתותיהם . אולם קשרה של התנועה עם השבתאות נתרופף עד מהרה . החוויה המשותפת של הדתיות האכסטאטית הפכה מקור של סמכות דתית לעצמו ...  אל הספר