זו היתה שנה אידילית עד סמוך מאוד לנעילתה . למרוטי עצבים ולמוחות עייפים היה היער הסובב בצרי , וסימפוניית הצבעים בימות הסתיו האלוהיים הללו הרנינה את הלב . ובהיות החורף מתון , לא היו הדליפות מבעד לתקרת הפלסטיק אלא בדיחה . ואחרי כן בא אביב שהביא עמו תחייה מופלאה . בידיעה שאנחנו חלוצים , מעין חיל חלוץ ההולך לפני המחנה , רצינו מאוד להצליח ולעשות רושם טוב על הקהל , על התקשורת , ואחרונים חביבים - על התורמים בכוח " . אל תתבטלו , " היה צ'רלס פראנקל לוחש באוזננו בשובבות בהזדמנויות שכאלה . ומלבד זאת גם ניסינו בכל כוחנו להיות נחמדים זה לזה . אני זוכר שכתבתי הביתה לידידים : "תארו לכם , זה שישה חודשים אני כאן ועוד לא שמעתי איש מדבר סרה בשכנו . " ואולם , לצערי , אחרים , שאוזנם קשובה יותר , אמרו לי שהם אכן שמעו . או שמא הגבתי כמו אותו צדיק , רבי לוי יצחק מברדיצ'ב , "סנגורם של ישראל , " שהיה מתריס תמיד לפני הקדוש ברוך הוא : "מדוע אתה מכביד עליהם את עולם כל כך ? האינך רואה אותם בסבלותיהם " ? פעם אחת , בבוקר שבת , והוא בדרכו לבית התפילה , הוכה רבי יצחק תדהמה נוראה בראותו איש יהודי מתעסק בסוס ובעגלה שלו . ...
אל הספר