כבר בימי השואה - ואני אז באנגליה - תהיתי על מיעוט הספונטניות ועל הרפיון בתגובתו של העולם , אבל גם של היהודים . ברפיון זה הרגישו גם הטובים שבגויים וחיפשו פשר . זכורני את טענתו של אחד מאנשי הציבור , עורכו המהולל של ה"טיימס" בזמנו , ויקהם סטיר : כשאתה שומע שנהרגו עשרה , מאה , אלף - אתה מזדעזע , אבל כשמדובר במיליונים - תש כוח התגובה , כי הדמיון פשוט אינו תופס זאת . מספרים כאלה הופכים להפשטה . אני , כשאני לעצמי , לא היה לי כבר אז ספק שחולשת התגובה נבעה מעצם הדבר שהנפגעים היו יהודים . ובהכרת העמים , נכון יותר בתת הכרתם , היהודים אינם בני אדם כשאר בני תמותה . אין ספק שהתעמולה הנאצית במשך שנים לפני השואה רק הגבירה את ההרגשה הזאת , שהיתה מושרשת בלאו הכי בשל מאות שנים של הטפה , הוראה ופולקלור , שעיצבו בדמיונם של העמים את היהודי כרוצח ישו , כאויב המין האנושי , כאיש קריות , כשיילוק וכר . ניכר היה שאפילו ליברלים טובים - ובזיכרוני עולה נאום של ליברל , איש מדע דגול כסר ארנסט ברקר - העושים בעליל מאמצים כדי לחוש זעזוע , ממש מאלצים את השכל שיעורר את הרגש . חסרה ספונטניות אינסטינקטיבית , בלא חקרנות וחטטנ...
אל הספר