שאלת מיקומה הארכיטקטוני של הפעילות הרפלקטיבית , שאלה אשר הוזכרה בעקיפין עוד בהקדמה לדיון בביקורת כוח השיפוט , תזכה עתה , לקראת סיום , בתשובה סופית . ההכרה עשויה לפעול בשני אופנים : ראשית , פנייה דטרמינטיבית אובייקטיבית אל נתוני החושים , יכולת זו נידונה בהרחבה בביקורת הראשונה ו שנית , התכוונות רפלקטיבית אל התכנים הפנימיים , תכנים אשר נוצרו בפעולה האובייקטיבית ; יכולת זו עלתה לדיון בביקורת השלישית . ההבחנה בין שני אופני הפעולה נגזרת מטבע ההכרה החושנית , הכרה הפונה אל הנתון . הבחנה זו תיעלם מאליה בהכרה אשר מושאיה שייכים לפנימיותה , הכרה אשר מושאיה נוצרים מכוח מודעותה העצמית בלבד . אופן הכרה זה מאפיין את הכרת השכל המסתכל . לעומת זאת , הכרה אשר מתבססת על שכל חושב בלבד , לא תצלח להתגבר על פער השניות בין פעילותה האובייקטיבית לבין התכוונותה הרפלקטיבית . ההתבוננות הרפלקטיבית של ההכרה החושנית נוגעת לא במושאים אלא אך בתוכני הכרת המושאים , כלומר בתוצרי אופן ההתייחסות אל המושאים . ההתבוננות הרפלקטיבית אף אינה מעריכה את תכניה הפנימיים ביחס למושאיה . הערכה ביחס למושאים תיזקק לפנייה אל המושאים , כלומר...
אל הספר