הפילוסופיה הביקורתית , בניגוד לשיטות הדוגמטיות אשר התיימרו לידיעת הדברים כשלעצמם , קבעה את החומר , מבחינה טרנסצנדנטלית , כמצב ולא כדבר . מצב אשר שורר הן בנתוני ההכרה החיצוניים הן בתוכני ההכרה הפנימיים . האינטרס הארוטי חתר מלכתחילה להיבדלות מוחלטת משניהם כאחד . לפיכך , נראה כי הציפיות הארוטיות מפעולת הרפלקסיה אינן מתיישבות עם הנחת היסוד ביחס לחומר בכלל . העיקר אשר הנחה את התודעה הארוטית ביחסה השלילי אל חומר הטבע , מן הראוי שישמור על מקומו אף בהתייחסותה אל חומר הרפלקסיה . אולם , הנחת ההומוגניות הטרנסצנדנטלית של החומר לסוגיו היתה נכונה אך למצב התודעה בביקורות הקודמות . בביקורת השלישית , בחלקה השני , מתעלה התודעה ומשיגה הבחנה חותכת בין חומר לחומר , הבחנה אשר אמורה להשלים את המפעל הארכיטקטוני האדיר . מדוע שמורה זכות זו לביקורת כוח השיפוט דווקא ? על כך ניתן להשיב לאחר הצגת עיקר השוני בין חומר הטבע לבין חומר הרפלקסיה . בעקבות הדיון הטלאולוגי מתבקש שוני איכותי , מבחינה ארוטית , בין חומר דימויי הרפלקסיה לבין חומר הטבע עצמו . החומר של דימויי הרפלקסיה מקבל על עצמו בהכרח את העיקר התכליתי — העיקר ה...
אל הספר