התבונה בשימושה העיוני מודה , בשם תוקף הטלאולוגיה , בדרישת נצחיות הנפש . כך מתחילה ההתקשרות של השימוש העיוני אל המבנה התכליתי של השימוש המעשי . אולם , התכלית הסופית במסגרת המעשית אינה מגולמת בטוב העליון — השלמות המוסרית של האדם , אלא בהעמדת המציאות כולה על חוק המוסר , מצב אשר הוגדר כטוב הגבוה ביותר . 55 ( Hochste Gut ) האחדות 53 כתמ , עמ' . 109 , 83 54 לעיל עמ' 161 ואילך . 55 לעיל עמ' . 152 ההרמונית בין השימוש העיוני לבין השימוש המעשי תיושם במלואה כאשר הטלאולוגיה של הטבע תאמץ את מכלול מרכיבי המערכת העל טבעית של השימוש המעשי . הטלאולוגיה חייבת להניח כתכלית גמר לא את הטוב העליון . אלא את הטוב הגבוה ביותר על תנאי אפשרותו . מעבר זה אכן מתבקש מתוך ההיגיון הפנימי של הטלאולוגיה אשר מושתתת על מתכונת האמנות . במעשה האמנות פועל האמן למימוש מושג התולדה באמצעות המעשה התכליתי . הצורה התכליתית , העוברת ממחשבת האמן אל הממשות החומרית , מקשרת בין האמן , בסיבתיות תבונית נבדלת , לבין מוצרו הסופי . המוצר הסופי נושא בצורתו את מחשבת האמן היוצר . הטלאולוגיה של הטבע נדרשה אל האדם בעל השלמות המוסרית — הטוב העלי...
אל הספר