בפתח הדיון בתכלית המעשית של התבונה — הטוב הגבוה ביותר , הובהרה , על סמך עקרונות המסגרת התכליתית בכלל והמהפכה הקופרניקנית בפרט , אי אפשרותו כסינתיזה בין הטבע לבין התבונה . בכך נקבע למעשה כי מעמד ההיסטוריה האמפירית בהקשר המעשי לא יהא שונה בעיקרו ממעמדה בהקשר העיוני . אולם , בכל זאת נראה כי יקשה על הביקורת לדחוק את הטבע לחלוטין מן התכליתיות המעשית . הטוב הגבוה ביותר מציין מצב שלמות מוסרית טוטלית , לא רק שלמות התבונה ביחס לעצמה אלא שלמות המציאות כולה . התכליתיות המעשית אמורה לחול על כל מרכיבי המציאות . הטבע החומרי הוא בהחלט אחד ממרכיבי המציאות . במצב זה נראה כי הכרח לשלב את הטבע במסגרת התכליתית . כפועל יוצא עשויה אף ההיסטוריה של הטבע לתפוס את מקומה במסגרת התכליתית מעשית . הניסיון המחודש לשילוב הטבע במסגרת התכליתיות המעשית זוכה לתמיכה אף מכיוון בלתי צפוי , בעקבות הסקת המסקנות המתחייבות לכאורה מן המגמה הארוטית בהקשרה המעשי . הביקורת העיונית קבעה את הקיום הפיזי כקיום טבעי . כלומר כמתנהל בהכרח , בצד ההכרה ובצד המושא , על פי תנאי הטבע . ההיבדלות המעשית מן הטבע , לשם הגשמת השלמות המוסרית הפנימית...
אל הספר