בייחוד אתה מוצא באדריכלות האיטלקית דוגמאות של בהירות אידיאלית ממש . אנו כוללים בסוגיה זו את הפיסול , הואיל וייחודו , לעומת הציור , מתגלה בעיקר בשימושים פלאםטיים ארדיכליים כגון במצבות קבר וכיוצא בזה . מצבת הקבר הוויניציאנית והפלורנטינית רומית הגיעה אל הנוסח הקלאסי שלה בתהליך בלתי פוסק של דיפראנציאציה ושל אינטגראציה של הצורה . החלקים נערכים אלו מול אלו בדרך של ניגודים ברורים והולכים , ואגב כך זוכה כללם של הדברים והולך בתכונת ארגון שבהכרח , שאינך יכול לשנות בו שום פרט בלא שיבולע לכללו של הבניין . הנוסח הפרימיטיבי והנוסח הקלאסי שניהם בעלי אחדות , שחלקיה עצמאיים ; אבל אצל הפרימיטיבים האחדות עדיין רופפת , ורק משנתחברה החירות אל חומר הדקדוק גדל כוח הבעתה . כל שגדולה חומרת הסדר , השיטה — , גדולה מידת עצמאותם בתוך גבולות הסדר של החלקים . קברות שרי כמורה של אנדריאה סאנסובינו שבכנםיית Santa Maria del Popolo ( רומא ) עושים רושם זה כנגד ךזיךריו וא . רו סלינו ; וכן קבר ונלראמין מעשה ידי ליאופארדי שבכנסיית Santo Giovanni e Paolo ( ויניציה ) כנגד קברות הדוג'ים שמזמן הקוואטרוצינטו . מעשה צמצום שרושמו...
אל הספר