מי שרגיל אצל המאה הט"ו מרגיש כדבר חדש שעה שהוא רואה , כיצד נתחז קה עמידתו של המראה בדיוקנאותיהם של האמנים הקלאסיים . פיתוחם של ניגודי צורה חורצים' העמדת הראש בקו ניצב , צירופן של צורות לוואי שנותנות סעד טקטוני , כגון אילנות קטנים סימטריים וכיוצא באלה —הכול עולה בכוונה אחת . המתבונן , למשל , בדיוקנו של 'קאראנדולט' של בארנד ואן אוךלי , יראה על נקלה , כמה תפיסה זו תלויה באידיאל של מערכה טקטונית מוצקה , כמה מודגשת תקב 1 לתם של הפה והעיניים והסנטר ועצם הבריח , וכמה היא מופרשת מן הכיוון הברור האנכי שכנגדה . הקו האופקי משוך על ידי הכומתה וחוזר ונשנה במוטיב של הזרוע המונחת ושל מעקה הקיר ; הצורות הזקופות נסמכות על קווי הגובה של המלכן . בכול אנו חשים את סמיכותם של הדמות ושל הבסיס הטקטוני זו לזה . הכל רצוף בתוך החלל בדרך , שהוא נראה קבוע ולא בהיתק . רושם זה מתקיים גם במקום שהראש לא ניתן מפנים , העמידה הזקופה אינה פוסקת מלהיות הנורמה ! ולפי בחינה זו יובן , שאף חזיתיות בכולה לא נחשבה בזמן ההוא כמין דבר מופלג' אלא כצורה טבעית . דיוקן עצמו של דירר ( מינכן ) כתמונה חזיתית מלאה כגון זו' אינו הודיה ב...
אל הספר