ג. הסינתזה

הניגוד הגדול שבין הסגנון הקווי לסגנון הציורי מכוון כנגד הגישות השונות בתכלית של האדם ביחס לעולם . שם — דמות מוצקה הוא מבקש' כאן — מראה חולף ; שם — צורה העומדת , בעלת המידות והגבולות , כאן — תנועה , צורה בפועלה ; שם — דברים לעצמם , כאן — דברים בזיקתם זה לזה . ואם רשאים אנו לומר , שבסגנון הקווי קנתה לה היד את עולם הגופים המישושי , בעיקר על פי תוכם הפלאסטי —הרי בציורי קנתה העין חוש הבחנה בעושרה של החומריות , על שלל גווניה , ולא מוקשה בעינינו הדבר , אם דומה עלינו , שגם חוש הראייה עדיין ניזון מחוש של מישוש , מאותו חוש מישוש אחר , שטועם את דרכם של פני השטח , את טעמם של הדברים לפי שינוי קליפתם . והנה עתה החוש בוקע את מחיצתם של העצמים שבאחיזה ויוצא אל עולם העצמים שאי נם באחיזה : לא רק עם בואו של הסגנון הציורי הכירו את יופיו של דבר שאינו גוף . מכל שינוי גישה לגבי עניין המבוקש בעולם נולד יופי אחר . אמת ונכון , רק הסגנון הציורי נתן את העולם כדבר שכולו נראה , ומטעם זה כינו אותו בשם אילוסיוניזם . אבל בל נהא סבורים , שרק דרגת אמנות מאוחרת זו העזה להידמות לטבע , ושהםגנון הקווי לא היה אלא כמין המ ח...  אל הספר
מוסד ביאליק

האוניברסיטה העברית בירושלים