ההיסטוריה שקועה תמיד בבעיות של ראשית הרבה יותר מאשר בבעיות של ירידה ונפילה . כשאנו לומדים להכיר תקופה , תמיד אנו מבקשים את בשורת מה שהבאה אחריה עתידה להביא עמה . מאז הרודוטוס , ואף קודם לכן , השאלות המתחייבות מאליהן נוגעות בעליית משפחות , לאומים , ממלכות , דפוסי חברה , או רעיונות . כך , בהיסטוריה של ימי הביניים , תרים אנו בשקידה רבה אחר ראשיתה של התרבות המודרנית , עד שלפרקים דומה כאילו מה שקרוי בפינו ימי הביניים לא היה כמעט אלא אקדמה לרנסאנס . אך בהיסטוריה , כמו בטבע , כפות המאזניים של לידה ומוות מעוינות שווה בשווה . כליונם של דפוסי ציביליזאציה שהגיעו לבשלות יתירה הוא חיזיון מעורר מחשבה לא פחות מצמיחתם של דפוסים חדשים . לפעמים תקופה שעד כה חיפשנו בה בעיקר את הולדתן של חדשות מתגלה פתאום כתקופה של עימעום וכליה . החיבור הזה עוסק בקורות המאות הארבע עשרה והחמש עשרה בחינת פרק של סיום , כחתימתם של ימי הביניים . השקפה כזאת עליהן עלתה לפני מחברו של כרך זה , שעה שניסה להגיע לידי הבנה אמיתית של אמנות האחים ואן אייק ובני דורם , רוצה לומר — לתפוס את מובנה על ידי ראייתה בקשר לכל החיים של זמנם . והנ...
אל הספר