כאמור לעיל בפרק א , בעת שהחברה הישראלית מנהלת דיון ציבורי נוקב על אודות המתח הרעיוני-קיומי שבין דמוקרטיה למסורת , הולך ומעמיק הקרע בין מגזריה בעקבות שני תהליכים גלובליים : מחד-גיסא - שבר המודרנה , שגרם לחוגים ליברליים לעבור לחילוניות פוסט-מודרנית רבת-נרטיבים ובעלת מוסר יחסי , ומאידך-גיסא - התגברות הנטייה לפונדמנטליזם בחלק מהציבור הדתי , ובין שני קטבים אלה מצוי רובו של הציבור הישראלי שאין לו השקפת עולם ברורה . פרק זה מציג השקפה המתווה דרך אמצע לציבור הרואה עצמו יהודי ודמוקרטי כאחד : מהפכה פרדיגמטית אשר מיישבת את הסתירה לכאורה שבין יהדות לדמוקרטיה . בהיות מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית , יש בכוחה של השקפה כזו להוות גם תשתית לזהות ישראלית . במהלך זה של ייחוד הניגודים ושילובם אני הולך בעקבות הראי " ה קוק , אשר יצר את ההשקפה ה '' ציונית-דתית " מתוך התמודדות עם הסתירה לכאורה שבין יהדות לציונות . בעיניי , השקפה ישראלית-הומניסטית זו , המחדשת את המסורת ומקדשת את הדמוקרטיה , מתבטאת באמירתו המפורסמת : "הישן יתחדש והחדש יתקדש , ויחדיו יהיו לאורים על ציון . " למעשה , זוהי השקפה ישראלית ...
אל הספר