תיאור מקובל מציג את היהדות , את הציונות ואת הדמוקרטיה כשלוש מערכות ערכים נפרדות : היהדות כמורשת רוחנית , הציונות כשיבה לציון והדמוקרטיה כצורת שלטון שנוצרה בתרבות המערבית . בניגוד לתיאור המפריד בין שלוש המערכות דנן , בפרק זה הן יוצגו כשלושה שלבים בתהליך התפתחותו הקיומית-ערכית של עם ישראל . בכל תולדותיה התפתחה היהדות במפגש עם הדתות והתרבויות שהתקיימו סביבה , וכך אירע גם בעת החדשה : המפגש עם מהפכת ההשכלה בתרבות המערב הצמיח את הגותו של משה מנדלסון ואת ההשכלה היהודית ; בד בבד נוצרה אז "חכמת ישראל" האקדמית מזה והחלה תופעת התבוללות נרחבת מזה . לאחר מכן , במרוצת המאה התשע-עשרה , הביא המפגש להקמת שתי תנועות של היהדות הליברלית ( תחילה הרפורמית ואחר כך הקונסרבטיבית , ( ובתגובה לכך נוצרה ההתארגנות המסתגרת של היהדות החרדית והנאואורתודוקסית . לקראת סוף המאה התשע-עשרה , לנוכח האנטישמיות שגברה כתגובת-נגד לההתבוללות , עלה הפתרון הציוני . הציונות הנה מיזוג רעיוני של המורשת היהודית עם הלאומיות המודרנית . מי שבחר שלא להיות ציוני נשאר מחוץ לניסיון היהודי המרתק - להמיר קיום קהילתי בגולה בבנייה של "מדינת יהו...
אל הספר