אילן גור–זאב תחיית ישראל היתה הצלחה מודרניסטית אדירת ממדים של תהליך החילון של העם היהודי . בריחה חילונית–הומניסטית זו מייעודו של עם ישראל הצליחה , לגודל האירוניה , דווקא על סף הכניסה לעידן הפוסט–חילוני , שבמהותו הוא אנטי–הומניסטי ופוסטמודרניסטי . בריחה זו מסכנת את מימוש הייעוד היהודי הייחודי ובה בעת מאיימת על האפשרויות להתמדת קיומה של המדינה היהודית . דווקא אם נותנים את הדעת למסורת הציונות הרוחנית ולמסר החינוכי שלה מאחד העם עד מרטין בובר , אפשר לסכם את הצלחת ' השיבה הביתה' שהובילה הציונות כוויתור על האחריות כלפי הנבחרות , שכחת הייעוד הייחודי של עם ישראל ופרדה מהיהדות כגלותיות–עד שוחרת התגברות על החיים גרדא כמטרת החיים . דווקא כסטייה מהייעוד היהודי או כאתגר ליהדות , הציונות מבטאת ממשות הכרחית , ששורשיה ביסודות הקיום היהודי ובייעודו , תנופה הכרחית למהלך הגדול של היון היהדות , המציבה לפני העם תפקיד שאותו רק הוא יכול למלא לנוכח הייעוד המשיחי הייחודי של ישראל , תנאי להתגברות קו–פואטית מאלתרת תמיד , ביטוי טרגי לאחריות מוחלטת כלפי אמת הרגע הזה . כאן אנו נזכרים בדבריו של בובר : היותו של היהודי...
אל הספר