על המונח 'אחריות' ועל הצורך בקריאה מחודשת של תפיסת האנטישמיות של חנה ארנדט

שלום רצבי א . כפי שהיטיב להבהיר סטיב אשהיים , את מפעלה ההגותי של חנה ארנדט ואת אישיותה יש לראות ולהבין במסגרת ' ההיסטוריה יוצאת הדופן של אנשי הרוח היהודים–גרמנים בתקופה שלאחר האמנציפציה , ' שעמם אפשר למנות אישים כמו היינריך היינה , פרנץ קפקא , הרמן כהן וגרשום שלום . אך העניין האינטנסיבי במחקריה הנוגעים להיסטוריה היהודית בכלל ולאנטישמיות בפרט והערכת ממצאיה ותובנותיה החלו רק לאחר פרסום ספרה אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע . 1963–ב המוטיבציה לעניין האינטנסיבי ביצירתה של ארנדט – כפי שמלמדים עיתויו , הנימה , הלהט וטענות אדהומינם שאפיינו אותו – לא היתה בירור ענייני לשמו אלא חשיפת ' שורשי הרוע , ' כביכול , שנחשפו לעין כול עם פרסום ספרה על משפט אייכמן . ברור על כן שגם היחס לתובנותיה של ארנדט בסוגיות הנוגעות להיסטוריה היהודית ולאנטישמיות וגם הערכתן נקבעו ועוצבו במידה לא מבוטלת על ידי מוטיבציה זו . על רקע זה מטרת הדברים שלהלן היא לבחון כמה קריאות , פרשנויות והערכות מסכמות של תפיסת האנטישמיות של ארנדט  אל הספר