שי הרשקוביץ , דודי סימן–טוב מבוא אף שמדינת ישראל לא גיבשה מעולם תורת ביטחון סדורה וכתובה , מקובל לראות בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלית , שעוצבה למעשה – גם אם לא להלכה – באמצע שנות החמישים , תפיסה העומדת על שלוש רגליים : ההרתעה , ההתרעה וההכרעה . ההתרעה נועדה לאפשר למדינת ישראל ולצה"ל להתקיים בתנאים אסטרטגיים ייחודיים , שכן היא אפשרה – או נועדה לאפשר – את קיומו של מענה צבאי המורכב משני דרגים : כוחות סדירים וכוחות מילואים . אין חולק על כך שכיום שירותי הביון של ישראל רואים בהתרעה את אחת ממשימותיהם הראשיות , אבל אין תמימות דעים בנוגע לתקופה שהחלה גישה זו למשול בשיח הביטחון הישראלי . יש הטוענים שלמן הקמתה הוגדרה משימת ההתרעה כמשימה העליונה ( או למצער , אחת המשימות העיקריות ) של מערכת המודיעין הצבאית . אחרים טוענים כי אף שהצורך בהתרעה צף ועלה למן ראשית ימיו של צה"ל , הוא נותר עמום ולא הגיע לכדי ' מעמד עליון של פרדיגמה מכוננת בעלת ממדים תאורטיים ומעשיים עד שתהווה את " קו ההגנה הראשון של צה"ל" ' וכי הוא נעשה משימה עיקרית רק מאוחר יותר , לאחר ' פרשת רותם' ( ראו להלן , ( ובעיקר לאחר מלחמת יום כיפ...
אל הספר