כתיבה כגאולה: טראומה ופוליטיקה בזיכרונות חייקה גרוסמן

ערן בוכלצב מבוא לא , לא אוכל . הריני מתגעשת כולי לזכר העבר . מסעירות הנשכחות , מסעירות ואינן נותנות מנוח . חרף הדשא המוריק והממטרה המתיזה פז . שכן לא לשם הזכרת ' ימים שהיו' פרץ מרד בני–החורין , לא לשם אנחות שבשלוות–נפש נסערו הרוחות הצעירים במאבק לקידמה ונגד הרישעה . את הדברים האלה כתבה חייקה גרוסמן , ממנהיגות ' השומר הצעיר' בפולין בתקופת השואה והמחתרת בגטו ביאליסטוק , זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה . בשורות אלו היא קוטעת את הרצף הסיפורי בספר זיכרונותיה אנשי המחתרת , כדי לחדד את מסר הגבורה והמרד ומצביעה על ההשפעות הפועלות על כתיבת הזיכרונות . גרוסמן מציגה את עצמת השפעתם הרגשית של האירועים ואת המסר הערכי של הספר . דבריה פותחים פתח לדיון על אופיים וטיבם של הזיכרון והעדות , ועל השפעתם על השיח הציבורי ועל הכתיבה ההיסטוריוגרפית . בכתיבת הספר אנשי המחתרת מבטאת גרוסמן צורך ורצון להתמודד עם אירועי המלחמה מתוך יציבות יחסית של חייה בארץ . יציבות זו אפשרה לה לארגן את האירועים ולפרשם , למסור מסר לקוראים ולהשפיע במודע על עיצוב זיכרון השואה . באמצעות הכתיבה האוטוביוגרפית עיצבה גרוסמן את זהותה , חי...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב