פרק ארבעה־עשר בו יוכח, שלא הוסמכה הכנסייה להעניק סמכות חילונית. נימוק שני

וגדולה מזו , אם אומנם היה לכנסייה תוקף לתת סמכות לנסיד הרומאי , הרי אותו תוקף ניתן לה — או מכוח האלוהים , או מכוח עצמה , או מכוח אימפיראטור כלשהו , או מכוחה של הסכמתם הכללית של בני התמותה : * ועל כל פנים — של רובם המכריע . ואין כלל מקור אחר לתת בידי הכנסייה את התוקף הזה . אלא שלא ניתן לה [ לכנסייה תוקף זה ] אף לא מאחד מכל אלה , ומכאן שאין לה התוקף שבו מדובר למעלה . וכד מתברר לנו , שאינו מצוי לה [ לכנסייה תוקף זה ] משום מקור מכל אלה . שאם מן האלוהים קיבלה אותו , הרי קיבלה אותו — או על פי חוק אלוהי , או על פי חוק טבעי , שכל הניתן מן הטבע — מן האלוהים הוא ניתן , ולא היפוכו של דבר . אלא שעל פי החוק הטבעי לא [ קיבלה הכנסייה תוקף זה , [ שהרי אין הטבע מטיל חוקו אלא באמצעות תולדות משלו , ולא ייתכן שיהא האל נטול כוח על מתווכים משניים , כשהביא לבריאתו של דבר בלעדיהם . ומשאין הכנסייה תולדת הטבע , אלא של האל , האומר ; 'ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי' , ובמקום אחר : 'כיליתי פעלך , אשר ציוויתני לעשות' , גלוי אפוא וברור , שלא הטבע הוא שהטיל את חוקו עליה . ואף לא מן האלוהות הוא [ המקור של תוקף חילוני לכנ...  אל הספר
מוסד ביאליק