גדולה הייתה הערכתו של רש"י אל תלמידי חכמים שבזכותם העולם קיים . וכבר הערתי על כך לעיל , בפרק א , בדיון בתורה במשנתו של רש"י . הערכתו הגדולה אליהם נבעה מגורם נוסף . הוא הכיר את המציאות בקהילות ישראל בזמנו , בהן תלמידי חכמים נשאו במידה רבה בעול הנהגת הציבור . בכוחם ובמעמדם האיתן בקהילה ראה ערובה לקיום היהודי בגלות . מהמקורות עולה כי בקהילות ישראל שבגרמניה ובצרפת בזמנו של רש"י , רבו סכסוכים על רקע כלכלי וחברתי . רש"י סבר שתלמיד חכם חייב להציב לעצמו מטרה להשכין שלום בין אדם לחברו , ולא להסתפק בלימוד תורה ובהוראתה . זאת למד מהכתוב במשלי י"ב , .-יח "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים . "מרפא לפי פשט הכתובים , בהסתמך על הניגוד שבין שני חלקי הפסוק , אין הכרח לפרש שהכוונה להשכנת שלום בין הבריות . מסתבר , שרש"י בחר בפירוש זה גם כדי לחנך את בני דורו . מפירושיו השונים ניכר , שלא הנימוק התועלתי הזה עמד במרכז עולמו המנטלי , אלא ראייה אידילית של עולם בו התורה היא משאת נפשן של הבריות כולן , ונושאי התורה - תלמידי חכמים - זוכים בו למעמד מרכזי : "תלמידי חכמים שהקב"ה נתנם עינים להאיר . "לעולם אמנם , אין בתופ...
אל הספר