רש"י היה ענוותן מופלג בחייו הפרטיים . הענווה שלו הייתה כה טבעית , עד שספק אם הוא עצמו היה מודע לערכה . בפירושו לסנהדרין יט ע"ב , הגדיר רש"י את הענווה כדבר "שאדם עושה לפי , "תומו ובכך תיאר מבלי משים את ענוותנותו שלו , שנעשתה לו דבר שבטבע . הוא היה 'נאה דורש ונאה . 'מקיים ניתן לגלות את שתי התכונות הללו - ענווה וצניעות - במעשיו , ביחסיו עם הבריות , בהתנהגותו כלפי תלמידיו , בהתבטלותו בפני אחרים , בדאגתו לכבוד האישה , בשנאתו את הגאווה , באהבתו את השלום , ברדיפתו אחר האמת , ולעתים קרובות גם בסגנון כתיבתו . על סגנונו העיר כבר א"מ ליפשיץ . את מידת הענווה הגדיר רש"י במשמעותה הרחבה ביותר וכלל בה גם התנהגות שרוב הבריות לא היו קושרים אותה עם הענווה . בתלמוד מתוארת הענווה כמידה המעולה ביותר מבין כל מידותיו של אדם , וכך ראה אותה רש"י והרחיבה לתחומים רחבים ורחוקים . כך , למשל , ראה את המעשה המובא לעיל על הלל שלמען השלום נכון היה לשנות בדיבורו . גם אותו תיאר רש"י כמי שמקורו בענווה . לעיל , במבוא הביוגרפי , עמדתי על השפעתו הגדולה של ר' יעקב בר' יקר , רבו המובהק של רש"י , על תכונות אופיו . כאמור שם , הי...
אל הספר