במקרא פסוקים רבים הסותרים זה את זה או החוזרים זה על זה . וכבר למדנו מתורתם של החכמים את הדרך של יישוב הסתירות והסבר הכפילויות . וכך אמרו חכמים : שני כתובים המכחישים זה את זה , עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם . וכאשר פרשה חוזרת על מה שכבר נאמר בפרשה אחרת , לא נשנית פרשה זו אלא בשביל מה שנתחדש . בדרכים האלה וכיוצא באלה הלכו אחר כך המפרשים הראשונים והאחרונים ; וברוב המקומות עלה בידם למצוא יישוב או הסבר שהדעת מתיישבת בו . אולם אף על פי שהסתירה או הכפילות נתיישבה בדרכים אלה , פשוטו של המקרא נתיישב בהן . שהרי כל המבקש לפרש את המקרא על פי פשוטו חייב לצאת מן ההנחה , ש"דיברה תורה כלשון בני . "אדם ואין דרכם של בני אדם לומר דברים הסותרים את זה על פי משמע לשונם - אפילו יעלה בידי השומע ליישב אותם בדרך זו או אחרת . כמו כן אין דרכם של בני אדם לומר דבר אחד שתי פעמים - אפילו נוסף בפעם השנייה דבר שעדיין לא נאמר בפעם הראשונה . משום כך אין הפרשן יוצא ידי חובת הביאור על ידי עצם יישוב הסתירה או הסבר הכפילות . אלא עליו לבאר תחילה מה ראתה תורה לומר דברים שנראה ממשמע לשונם כאילו הם סותרים זה לזה או חוזרים ...
אל הספר