הזכרנו כבר בפרקים הקודמים איך בחנו בתי המשפט את הסבירות של תנאי הגבלת העיסוק . בפרק זה נתרכז בכך : איסור עיסוק של שנתיים לאחר הפסקת עבודתו של עובד נקבע כסביר בענין צפדיה י . העובד עבד כסוכן מכירות של המשיבה במכירת ציוד ומוצרים למספרות . ההתחייבות בכתב היתה שבמשך שנתיים אחרי הפסקת עבודתו לא יעסוק העובד במסחר בציוד או במוצרים המהווים את עיקר עסקו של המעביד . במיוחד התחייב העובד שלא להשתמש ברשימת לקוחותיו של המעביד ולא לסחור אתם בענפי המסחר של המעביד . אמר בית המשפט : " האיסור - סביר הן על פי אורך הזמן והן על פי תוכנו , כי הוא בא לא כדי למנוע התחרות סתם אלא כדי למנוע , כאמור , את ניצול הידיעות המיוחדות שהמערער רכש לעצמו על קשרי המסחר בין המשיבה ללקוחותיה , קשרים שהיא הקימה במשך שנים רבות . לפי מהותו היה הענין ראוי למתן סעד בדרך צו מניעה דוקא , אם כי יכול להיות שתקופת האיסור תעבור בחלקה הגדול עד שהתובענה עצמה תגיע לידי בירור . " 1 ע " א , 1 / 73 עפריה נ ' קלרי בע " מ , פ"ד כז . 785 ( 1 ) כך גם נפסק בענין נודלמן . בענין שרעבי-חמצני נקבע כי "אורך זמנה של ההגבלה , ואף חוסר הגבלה על אורך הזמן ...
אל הספר