העקרונות המנחים אותנו , כפי שפורטו לעיל , חלות גם במקרה של שותפים שקבעו בהסכם ביניהם שהפורש מן השותפות לא יתחרה בה או בשותפו במשך תקופה מסויימת . 1 דוגמה לכך אנו מוצאים בענין דיקר נ' מוך בו עלתה ונבחנה בעיקר הטענה בדבר "תקנת הציבור . " המערער , דיקר , והמשיבים הקימו חברה לביצוע שירותים לבעלי חיים ( כולל סימון בקר בשיטה של כוויית כפור . ( בסעיף 12 לחוזה שביניהם נקבע כי מי שיפסיק לעבוד בחברה או יפסיק להיות חבר בה , מתחייב שלא להתחרות בחברה במשך תקופה בת 3 שנים מעת פרישתו מן החברה . כחמישה חדשים לאחר תחילת פעולתה , הופסקה עבודתו של המערער בחברה ובשנה לאחר מכן נודע למשיבים בי הוא עוסק בסימון בקר בשיטת כוויית כפור . טענת המערער בבית המשפט היתה שההגבלה על עיסוקו , שהוטלה עליו בסעיף , 22 היא בלתי סבירה וסותרת את תקנת הציבור . בחינת השאלה נעשתה על פי סעיף 30 לחוק החוזים ( חלק כללי , ( 1973-ג"התשל הקובע כי חוזה שתכנו סותר את תקנת הציבור - בטל . בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וכן נדחתה הטענה על ידי בית המשפט העליון . השופט י' כהן הביא מדברי השופט שמגר בענין ע"א 4 / 76 ו , 625 '' 76 , 6 בנושא פסילת...
אל הספר