בתום 1953 נראה האופק הבטחוני קודר ומאיים . כוחות צה"ל היו עסוקים בפעילות בטחונית עמוסה בשלוש גזרות , ובכלל זה במאבק בהסתננות מרצועת עזה ומהגרה המערבית , במאבק עם סוריה על השליטה באזורים המפורזים ובמאבק בפלישות בדווים מסיני שסיכנו את האחיזה הישראלית באזור המפות של עוג'ה . מדיניות התגמול , שממדיה בשנה זו הגיעו לשיא - במהלך השנה בוצעו לפחות 18 פעולות כנגד ירדן ושתיים כנגד מצרים - הניבה אמנם תוצאות חיוביות במידה מסוימת , אך חידדה את יחסי ישראל עם שכנותיה , והביאה עליה ביקורת חריפה מצד המעצמות . מקור נוסף לדאגה נקשר בהתפתחויות האסטרטגיות שהתרחשו במזרח התיכון . מצרים ניהלה משא ומתן לפינוי הבסיסים הבריטיים מתעלת סואץ , ולמרות העליות והמורדות שאפיינו את התהליך הזה נוצר יסוד להנחה שהסדר פינוי אכן יושג . במקביל נמשכו מאמציהן של בריטניה וארצות הברית לצרף את מדינות המזרח התיכון , להוציא את ישראל , להסדר הגנה אזורי , שנראה לישראל כמופנה נגדה . מדיניות 'השוויון' שניהל ממשל אייזנהאואר במזרח התיכון הטרידה אף היא את ישראל , מה עוד שבאוקטובר 1953 נוצר תקדים מסוכן : בעקבות הסירוב הישראלי להיענות לדרישתו ...
אל הספר