לאחר המלחמה הישראלית ערבית הראשונה ראתה ישראל את מצרים כמדינת עימות פוטנציאלית . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון העריך שהמשטר המלוכני המצרי נתפס לרגשות נקם בשל תבוסת הצבא המצרי , ולכן ישאף ליזום 1 מלחמה נוספת כנגד ישראל , בניסיון למחות את החרפה . לבד מכך נקטה מצרים שורת צעדים והצהרות שלימדו כי עמדתה העוינת כלפי ישראל לא השתנתה גם לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק . כאלה היו הדבקות בחרם הכלכלי הערבי כנגד ישראל , האיסור על מעבר אניות ישראליות דרך תעלת סואץ , האיסור על העברת סחורות אסטרטגיות ( כמו נפט ) לישראל דרך התעלה והצדקת כל הצעדים 2 הקודמים בכך שמצרים נתונה להלכה במצב של מלחמה עם ישראל . כל אלה , יחד עם העוינות המוצהרת כלפי ישראל , לא באו לידי ביטוי באופן התפתחותם של יחסי הגבול בין שתי המדינות . הפגישות הראשונות של נציגי ישראל ומצרים בוועדת שביתת הנשק עם עמיתיהם המצריים היו מעודדות . במהרה הסתבר שהמצרים משתפים פעולה בפתרון בעיות שהתעוררו בוועדה , ובמניעת התפתחותן לעימותים , ועושים זאת מבלי לטרוח ולשלב את האו"ם במגעים . אחד הנציגים המצרים בוועדת שביתת הנשק אף הבהיר לעמית ישראלי כי...
אל הספר