הקדמה

כתום המלחמה הישראלית ערבית הראשונה , ( 1949-1947 ) חתמה ישראל על הסכמי שביתת נשק עם ארבע מהמדינות שנטלו בה חלק : לבנון , סוריה , ירדן ומצרים . הצדדים החתומים ניאותו לראות בהסכמים צעד ראשון לקראת 'החזרת 1 שלום של קבע בארץ , 'ישראל אך משאלה זו לא התמלאה . יהיו הסיבות לכך אשר יהיו , ההנהגה הישראלית בכללותה ראתה את משטר שביתת הנשק כמסגרת הולמת לניהול היחסים עם המדינות השכנות ולא יצאה מגדרה כדי להמירו בהסכמי שלום . הישגיה של ישראל במלחמת העצמאות הולידו בה שאיפה לדבוק בהם , וממילא גם במשטר שביתת הנשק ובסטטוס קוו המתחייב ממנו . במשך זמן מה , במרוצת , 1950-1949 התקיימו מגעים בין ישראל ושכנותיה בניסיון להמיר את הסכמי שביתת הנשק בהסכמי שלום , שהסתיימו בלא כלום . הפער בין התבנית של הסדר השלום שרצו הישראלים והמחיר שהיו מוכנים לשלם תמורתה לבין ציפיותיהם ודרישותיהם של בני שיחם הערבים לא גושר . אחר כך נצמדה ישראל למשטר שביתת הנשק חרף הקשיים שהיו כרוכים בדבר . בתום זמן קצר החלו הצדדים להפנות תלונות , זה כנגד זה , על אי מילוי והפרות של סעיפים בהסכמים . בעיה אחרת נבעה מכך שהצדדים פירשו סעיפים מסוימים בה...  אל הספר