היקום המיתולוגי־האקטואלי כפונקציה של מחשבה ותכלית עליונה

בפרק השישי של הפואטיקה מדרג אריסטו את המחשבה דיאנויה' ) ( ' במקום השלישי בסדר ההייררכי של המבנה הטרגי , לאחר העלילה והנפשות הפועלות ( אריסטו , תשל"ז : , ( 30-28 מאחר שבטרגדיה המחשבה היא האמצעי לאיפיון הנפשות הפועלות , המשרתות את העלילה . ואילו באלגוריה , ובטקסטים המושפעים ממנה , המחשבה מתניעה את היצירה כולה . כאן המחשבה היא נחלתו הבלעדית של המחבר המשתמע , והדמויות מונעות בעלילה בכוח מחשבתו החובקת כול ולתכליתה . כל דמות יכולה לגלות את מחשבותיה שלה , אך בשל אופיה הדמוני של הדמות אין מחשבות אלו הכרחיות לעיצובה . במודוס האלגורי , המחשבה של הגיבור ( או של כל דמות אחרת ) אינה מתפתחת או משתנה בהדרגה בהתאם להתנסויות שלו , משום שגם הוא עצמו אינו מתפתח ואין תמורה ברגשותיו . הגיבור אינו משתנה משום שהוא עומד לרשותה של האידיאה או המחשבה העליונה המוחלטת , ומחשבתו היא חלק ממנה ( א' שהם , . ( 26-24 : 1982 כאמור , האידיאה היא הקובעת את טיבם ואופיים של העלילה , הדמויות , הדובר , והאימז'ים , ולפיה בונה המחבר עולם בדיוני המכוון לתכלית עליונה . תכלית זו מעניקה אחדות קוהרנטית לכל החלקים הבונים את העולם הבדי...  אל הספר