פרק אחד־עשר הקטרוג, הסילוק, והתחייה

הביוגרפיה הנוסחאית הארכיטיפית מכתיבה שהעימות השני שהגיבור , הנביא או האמן נתונים בו קשור בציבור הנזקק לבשורה ולישועה . עימות זה הוא כורח המציאות , משום שבמרוצת הזמן הגיבור הופך מכוח המסמל את האביב לכוח המסמל את שלהי הקיץ ואת בוא החורף . בשורתו חזונו של הנביא והוא עצמו אינם מקובלים עוד על ידי הציבור והוא דוחה אותם בבוז או באדישות . האמן נדרש להתפשר עם מי שאינם מבינים את בשורתו האמנותית , או חש שיצירתו הטהורה מתחללת בצאתה אל רשות הרבים . לעימות של הגיבור עם בני עמו יש סוף טרגי : הוא גולה מארצו , חי בבדידות מוחלטת או נקרע לגזרים . הנביא מבקש לברוח מן השליחות הקשה שהטיל עליו האל המשלח . סופו של האמן גם הוא טרגי : הוא משמיד את יצירתו , ומאחר שאין הוא מסוגל לשאת את אובדנו , שהרי היא תמצית חייו , הוא אף שולח לעתים קרובות יד בנפשו . שלושתם סובלים תמיד מתחושה הולכת ומתעצמת של בדידות ומחנק , הסוללת את הדרך לשתיקה וגם להסתלקות , שבמקרים קיצוניים כרוכה במוות , לעתים אלים . גרינברג הקצה מקום נכבד בשירתו לעימות עם קהל היעד שלו . העימות התחיל לעבור מן השוליים אל המרכז בחזון אחד הלגיונות , ( 1928 ) טי...  אל הספר