יהודה ליב גורדון היה הראשון שהציב את דמות המשורר הנביא במרכז שירתו , כחלק ממאבקו להמשך עליונותה של השירה במערכת הספרות העברית החדשה . עם אהבת ציון ואשמת שומרון של מאפו החל דורך כוכבם של הרומנס והרומן , אך גורדון לא הצטרף אל מליצי הז'אנר החדש — קובנר , פפרנא , אברמוביץ , סמולנסקין ואחרים , אלא כמו מיכ"ל בחר בז'אנר הפואמה כסוגה הספרותית המרכזית ביצירתו משום שזו איפשרה להשיב מלחמה שערה . נראה שהז'אנרים ששלטו בספרות העברית עד אז — האפוס הווייזלי , הדרמה האלגורית והאורה הלירית — לא צלחו לתכליתו . מראשית צעדיו בשירה העברית הקנה גורדון לדוברו האוטוביוגרפי דיוקן נבואי , וזה היה חייב להתגלם בשירה ולא בפרוזה . אמנם בתחילת דרכו היה מדובר בפוזה שטחית למדי , אך לאחר פרוץ מלחמת התיקונים בדת חל מפנה בעמדותיו וביצירתו , והדיוקן הנבואי הפך לחלק מהותי של תפיסת ה'אני' שלו עצמו ושל דוברו השירי . כאמור , כבר ארטר ואד"ם הכהן , זה במלוא אונו בפרוזה הסטירית שלו וזה בהיסוס רב בשירתו , הציבו ביצירתם דמות נביא אוטוביוגרפי ככלי רטורי במלחמתם על כיבוש קהל הקוראים . אבל דמות אמנון , פרח הנביאים באהבת ציון , , 'שלמה...
אל הספר