בוקר אחד , במחצית אוקטובר , 1990 באו כ 150 תלמידים ותלמידות , בסוף שנות העשרה לחייהם , אל אולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן גוריון וכצפוי - הקימו המולת שמחה : רבים מהם עוד לא היו בחו"ל . באותו היום , המשבר במפרץ הפרסי איים להחריף , החלו לחלק לתושבי ישראל מסכות מגן נגד התקפת גאזים , ארוזות בקופסות קרטון קטנות ובכל אחת מהן גם מזרק עם תרופות נגד השפעת הרעל . על כן היה זה כמעט בלתי נמנע שמישהו מבין הממתינים לעלייה אל המטוס לוורשה יגיד שלנו הנוסעים אין סיבה לדאגה : כשהמילים של סראם חוסיין יגיעו לתל אביב - אנחנו נהיה באושוויץ . בישראל מהלכות בדיחות שואה רבות ; מספרים אותן כשכף היד מכסה על הפה , כמוהן בבדיחות פורנוגרפיות : לבר מהיותן סרות טעם - הן מציעות מפלט מהאימה , כמוהן בהומור שחור של רופאים וחיילים . שמתי לב שבמהלך מסעם אל אתרי ההשמדה בפולין , לא הרבו התלמידים להזדקק להומור כזה : רובם מצאו את מפלטם מהזוועה בשורה של טקסים שערכו שוב ושוב , מניפים את דגל המדינה ואומרים תפילות . אולי היה להם קל יותר אילו סיפרו בדיחות : פעם פעמיים היה להם קשה מאוד . הם למדו בכיתות י"א וי"ב בשבעה בתי ספר , ...
אל הספר