בשבועות הבאים התחוללה בארץ סערה גדולה . הרכב הקואליציה הממשלתית נתן יסוד להשערה שהכנסת תאשר את המשא ומתן , אך לא היה אפשר לקבוע את התוצאה בוודאות . בכמה מפלגות עוד נחלקו הדעות והיו ויכוחים ; יותר ויותר חברי כנסת דרשו להתיר להם להצביע בהתאם למצפונם , גם בניגוד לעמדות מפלגותיהם . על רקע זה הופיעו בכל מקום שדולות וקבוצות לחץ . היו אספות ועצרות עם והפגנות , הופצו כרוזים , פורסמו מודעות בעיתונים , הוזעקו אנשי רוח . מפ"ם הוציאה למאבק נגד הפיצויים את ותיקי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות , בהם דמויות מיתולוגיות כמעט כאנטק צוקרמן , צביה לובטקין וחייקה גרוסמן . היו לה , בין גייסותיה , כמה סופרים ומשוררים פוליטיים , ביניהם משה שמיר ואברהם שלונסקי . משלחת של סופרים ואנשי ציבור באה לדבר גם על לבו של בן גוריון . הוא אמר להם שאין לו ויכוח מוסרי אתם , אלא מעשי בלבד . הם יצאו נגדו במסיבת עיתונאים . מול הסופרים שוללי המשא ומתן הציבה מפא"י את נתן אלתרמן . גם מרטין בובר אמר משהו בזכות קשרים של תועלת בין שתי הממשלות , אך השניים נשמעו מהוססים : הם הכירו בצורך להיכנס למשא ומתן עם גרמניה , לא בתוקפו המוסרי של המהלך ...
אל הספר